ארכיון תגיות: אי שם בלב

‫אנחנו לא צריכים "אח גדול" אנחנו צריכים "מנהיגי שבטים" (או: מדוע "התיתכן מהפכה חברתית דרך הבלוגים?" הייתה השאלה הלא נכונה!)‬

ישנם נושאים בהם אני מוצא שפשוט אין לי מה לכתוב, למרות שחובה בעיני לכתוב עליהם. נושא המאגר הביומטרי (ה"יענו פיילוט" שלו) שאושר היום בקריאה שלישית הוא אחד מהם.

אני כועס.
אני כועס על ווינט – על כך שהם החליטו לפרסם את הידיעה בנושא בעמוד הראשי למעלה. למה? כי זו הפעם הראשונה (עד כמה שידוע לי) שבו הם פירסמו ידיעה בנושא במעלה האתר. עד כה הם החביאו את הידיעה במדור "מחשבים" מתחת לידיעות בנושאים שבעיני פחות צריכים לעלות בשיח הציבורי.

אני עצוב.
אני עצוב שאנשים כמו קלינגר שכתבו על הנושא, כבר מדברים על עייפות, על תשישות, על כניעה? מדבר מילים שלתת להם לינק עליו זה פשוט לא מספיק.

אני מפחד.
מפחד שנמצא את עצמנו בוקר אחד במדינה שבה "האח הגדול" איננו רק תוכנית ריאליטי (ואני מצטער שלא הקשבתי לאחי שוקי שהציע לפני שנה שאתן את הלינק שהרגע נתתי למאמר בוויקיפדיה של האח הגדול, כדי לעזור לו בדירוג בגוגל).

אבל יותר מזה, אני מפחד שאולי טעיתי
אבל האם זה מספיק? זה לא מרגיש מספיק.

מרגיש כאילו מבלי להקדיש משרה מלאה לדברים האלה, ולמי יש את הזמן להקדיש לזה משרה מלאה?

בזמן שכתבתי את הפוסט הזה, לא ידעתי לאן הוא יגיע, אבל כשהגעתי לשורה הזו פתאום הבנתי שיש תשובה. והתשובה היא של סת' גודין: מנהיגי השבט!

רוצים להבין טיפה יותר? תצפו בזה:

מנהיג השבט הוא זה שתפקידו לקחת את המשרה המלאה, ולהנהיג אותנו (אותי) במסע לשנות משהו מגוחך שמולו צריך להתארגן (נאמר, החוק הביומטרי!).
ויש לנו כאלה בארץ, אבל לא מספיק.

לפני מספר חודשים קראתי את הספר "שבטים" של סת' גודין, ובזמנו הרגשתי שאני לא מצליח להפנים את המסר שלו. ורק עכשיו אני חושד שאני מבין מה הוא ניסה לומר. הוא ניסה לומר לי שהמאמר שכתבתי בזמנו "התיתכן מהפכה חברתית בישראל דרך בלוגים ?" היה שגוי, כי הוא התמקד בדבר הלא נכון. התמקדתי בטכנולוגיה ופיספסתי את האנשים. נכון שהטכנולוגיה מאפשרת לדברים מדהימים לקרות שלא קרו קודם. אבל רק היום הבנתי שפיספסתי את זה שלא משנה כמה מתוחכמת תהיה הטכנולוגיה, היא לא תספיק כדי לייצר לנו את המנהיגים שיובילו את השבטים שיצוצו באינטרנט. בשביל זה צריך משהו לא פחות מעניין מטכנולוגיה – בשביל זה צריך חינוך!
וכשאני אבין מה זה אומר, טיפה יותר לעומק, אני אכתוב על זה עוד פוסט icon smile אנחנו לא צריכים אח גדול אנחנו צריכים מנהיגי שבטים (או: מדוע התיתכן מהפכה חברתית דרך הבלוגים? הייתה השאלה הלא נכונה!)

ואגב, אתם באים לעצרת ביום שישי הקרוב?"למי איכפת כאן? יום שישי הקרוב, מצעד זכויות האדם, 11:00, כיכר רבין."

‫האם כדאי לישראל למתג מחדש את תדמית המורה? (בעקבות ההרצאה "כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה")‬

"כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה" – זהו שמה של ההרצאה שנתן גדעון עמיחי (המנכ"ל המשותף במשרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי) מכנס "העיר" לחינוך בחולון. ההרצאה היא של 20 דקות וניתן לצפות בה כאן. (התגלה תודות לעומר פרצ'יק בטוויטר – תודה)
כשהתחלתי לצפות בהרצאה לא חשבתי שאראה אותה עד לסיומה, אך הרהיטות והתשוקה של גדעון משכה אותי עד לסופה של ההרצאה ואף לכתוב את הפוסט שלפניכם.

גדעון עמיחי מדבר על תדמית המורה בישראל. תדמית שהיא, כפי שכולנו יודעים (וגם מבלי להציג נתונים סטטיסטיים), איננה חיובית. כשאני חושב על מורים בארץ, המילים שעולות לי לראש הן: שביתות, שכר נמוך, עומס עבודה, חוסר שביעות רצון. ההרצאה של גדעון העירה אצלי את תשומת הלב שה"מותג" הזה שיש לי על מיהו מורה, איננה מבוססת על עובדות אלא על רשמים אישיים (ולא מבוססים) שהתגבשו בשנים האחרונות. אי לכך, החלטתי לחטט אצבעותי ולפנות ללמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) כדי לראות מה הם יכולים לספר לי על מצב המורה בארץ, שם מצאתי מספר נתונים מעניינים.
לדוגמא, מצאתי את ההודעה הבאה לעיתונות: "הסקר החברתי 2008: כיצד תופשים הישראלים את מצבם הכלכלי?". בעמוד השלישי של המסמך הזה הופיעה גרף (מה שמכונה גרף פרמידה), אשר מראה עבור 18 מקצועות מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מההכנסה שלהם, לעומת מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מעבודתם.
מה שהגרף מראה (ושלא הפליא אותי) היה שרק 40% מהמורים היו מרוצים ממשכורתם (בערך כמו עובדי נקיון), זאת לעומת מקצועות אשר זכו ללמעלה מ- 60% מהנשאלים אשר היו מרוצים ממשכורתם (כגון: שופטים, רופאים, כלכלנים, מנהלים בכירים, מהנדסים, עובדי היי-טק ועוד).
אך מה שכן התפלאתי לראות מהגרף היה אחוז הנשאלים שהיו מרוצים מעבודתם. מסתבר שמורים מרוצים מהעבודה אותם הם מבצעים לא פחות (אם אף לא טיפה יותר, אין רווחי סמך כדי להחליט) מאשר מתכנתים, שופטים, מהלים ועוד.
הנה הגרף להנאתכם (הקישו על התמונה כדי לראותה מוגדלת):
happy teachers 300x187 האם כדאי לישראל למתג מחדש את תדמית המורה?  (בעקבות ההרצאה כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה)
(למי שרוצים לחפור ולמצוא עוד אנקדוטות מעניינות, עליכם רק להכנס לאתר הלמס ולהקיש במנוע החיפוש מימין למעלה את המילה "מורים", מה שמחזיר הרבה תוצאות שנראה מעניין יהיה לדעת מה מסתתר מאחוריהן)

מצאתי את הנתון הזה מעניין כי הוא עזר לי להבין שהדימוי שיש לי של המורה איננו מושלם. אומנם רוב המורים (60% מהם למעשה) לא מרוצים ממשכורתם, אבל הרבה מאד מהם מרוצים מעבודתם (בערך 90% מביניהם). כך שאילו הייתי צריך לייעץ לידיד על סמך הנתונים הללו בלבד (מה שכמובן לא היה קורה במציאות, אבל עדיין) הרי שהייתי אומר לו שאם הוא חושב להיות: מוכר בחנות, נהג, עובד נקיון או עובד מטבח, או מטפל סיעודי – הרי שעדיף לו כנראה שעדיף לו ללכת להוראה (בהנחה שהוא פחות או יותר מסוגל להשתלב כמו שצריך). וזאת משום שבמקצועות שציינתי הסיכויים הם שהוא לא יהיה מרוצה ממשכורתו באותה מידה כמו שמורה לא מרוצה ממשכורתו, אבל יהיה לו סיכוי טוב יותר להיות מסופק מהעבודה שהוא עושה (מה שבטח אפשר לקשר עם איכות חיים גבוהה יותר ותוחלת חיים ארוכה יותר, אבל אין לי נתונים על זה אז זה רק ניחוש).

וסיבה להאמין שהוא לא בהכרח היה הולך להוראה אלא היה הולך לאחד המקצועות האחרים, היא בגלל המותג הכושל של המורה בארצנו.
הערת ביניים: ברור לי שהלוגיקה שאני מציג היא מאד שיטחית ולא ממצה. עם זאת, אני חושב שזה אנקדוטה מעניינת שמציגה את האינטואיציה (הדי שיטחית שלי, אני מודה) על למה מיתוג של "המורה" בארץ יכול להיות משמעותי.

ובשלב זה אפשר לחזור להרצאתו של גדעון.
למול המילים השליליות שעלו במוחי במחשבה על המורה בארץ, הרי שגדעון מביא דוגמאות לאופן שבו מוצגת תדמית המורה בארה"ב. הוא מביא דוגמאות לסרטים מוכרים אשר מעלים על נס את המורה ("סיפורו של ויל הנטינג" הוא הכי עדכני מביניהם). הוא אף מביא קטע מרתק שבו שואלים פוליטיקאים מובילים בארה"ב (אובאמה, קלינטון וכו') מי היה המורה האהוב עליהם בילדותם (תחילת הקטע מקוטע אבל שאריתו צלול ופריך)

גדעון מקדם ומשכנע בהרצאתו (הפשוטה אך נוגעת) שחשוב לקדם את תדמית המורה בארץ. הוא מבהיר שקמפיין פירסומי קצר טווח לא יספיק, ושראוי לתת לנושא זה חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח. אחד הרעיונות שהוא מציג הוא להעלות לאוויר סדרת דרמה על "מורים" (כמו שעשו עבור מילואימניקים) – אני בעד.

ישנו סיפור על חברת תעופה (שאינני זוכר את שמה) שהתרסק לה מטוס. במקום להשקיע כסף בשיפור מערך התחזוקה שלה, היא הוציאה סכומי עתק על פירסום ושיווק. האם זה מה שצריך היה לעשות בארץ? במקום לתת למורי

‫מה עדיף למורים – בלוג-קבוצתי אחד גדול או רשת של בלוגים "קטנים" ?‬

התשובה האוטומטית כמובן תהיה "תלוי בהקשר".  והנה ההקשר:

בהמשך לפוסט שהעליתי אתמול בבלוג מורים, שם עודדתי מורים לכתוב יותר בכלל ולפתוח בלוגים משל עצמם בפרט, הגיב לי שם איתי וכתב:

כתבת:
"דמיינו אילו במקום בלוג אחד היו במאבק הזה מאות בלוגים עם מאות אלפי קוראים."

נדמה לי שאמרתי לך פעם בשיחה אישית אבל חשוב שהמורים ישמעו:
לדעתי המחשבה שלך שכמה שיותר בלוגים יותר טוב היא ממש לא הכיוון הנכון. כבר היום יש עומס עצום של בלוגים, זה גורם לכך שכל אחד מקבל מעט חשיפה, כי מעטים מאוד (כלומר אנשים כמוך) משתמשים בתוכנות RSS ללקט בלוגים אהובים עליהם או במנועי חיפוש לפי תגיות ללקט חומר מעניין בשבילם.

כדי שלבלוגים בישראל תהיה יכולת השפעה עדיף ללכת דווקא בכיוון ההפוך – בעצם בכיוון שבו בחרת כאן בבלוג מורים.
בלוג קבוצתי שיש לו הרבה כותבים והרבה קוראים. הרבה חומר שגורם להרבה קוראים לפתוח את האתר בבוקר בדיוק כמו שפותחים ווינט או הארץ.

תראה למשל את הבלוג האמריקאי המשפיע democratic underground

אז מורים יקרים, אם אין לכם בלוג – אל תפתחו עוד אחד – פשוט תכתבו לבלוג מורים ותביאו לכאן עוד קוראים ועוד כותבים.

והנה תגובתי:

אהלן איתי.
תודה על השיתוף והמחשבה.
אני חושב שלטווח הקצר שנינו מסכימים, השאלה היא לגבי הטווח הארוך.
בטווח הקצר, אני מסכים שבלוג-מורים (כבלוג-קבוצתי) מציע פתרון מתאים לתקשורת בין מורים ואנשי חינוך לבין שאר הציבור בישראל.

בטווח הארוך, אני מאמין שהכיוון הנכון הוא להשאיר את הבלוג אך שבמקביל – שאנשים שיש להם תוכן להפיץ יבנו בלוג משל עצמם (על איכסון כמו בלוגלי, או דומיו).  הייתי רוצה לראות את זה עבור כל סוג של תוכן, ובפרט עבור תוכן הקשור לחינוך בארץ.
גם כשנגיע לנקודה הזאת, עדיין יהיה מקום לבלוגים-קבוצתיים כמו בלוג-מורים, אבל חשוב בעיני שהוא לא יהיה הבלוג היחיד, אלא שיהיה חלק מרשת-תקשורתית מבוזרת, שמבוססת על בלוגים של אנשים רבים. הייתרונות של רשת-תקשורתית מבוזרת כזו הן:

  1. יציבות העברת המידע – כרגע, זה שבלוג-מורים נפל לא עשה נזק. אך אילו המורים לא היו מגיעים להסכם, זה שהבלוג היה מושבת ביממה הקודמת היה עלול לגרום לבעיה אמיתית עבור אנשים – כי הבלוג הכיל את הקובץ שדיווח איזה תיכונים שבתו ואיזה לא. דמיין את התסריט הזה בעוד שנתיים שבהם הבלוג יצבור עשרות ומאות אלפי גולשים – חשוב שהיכולת להעביר מידע תהיה יציבה (עד כמה שניתן) מפני תקלות. ובשביל זה צריך:
    1. לדאוג שבלוג מורים יוכל לעמוד בעומס כזה לעתיד (מה שאני הולך ללמוד איך לעשות בשבועות הקרובים).
    2. לאפשר הפצה נוחה של המידע באופן מבוזר. לדוגמא: על ידי מידע שנמצא לא על בלוג אחד, אלא על עשרות כאלו, שכולם יודעים מיהם הבלוגים הללו, כיוון שהם רשומים בכמה אגרגטורים שונים.
  2. הקטנת הסכנה שלמישהו יהיה מונופול על הידע – במצב של רשת-בלוגרים, תיקטן התלות של הגולשים בבלוג יחיד שמחזיק מונופול על התקשורת. זה יגדיל את השליטה של הגולשים במידע שהם מעבירים ויוריד את החשש משחיתות של המחזיק במונופול על הידע (מה, שכידוע, אנו נאלצים לסבול ממנו כרגע מלפחות עיתון/תחנת-טלויזיה אחת במדינה).
  3. לקיחת אחריות על התוכן– מאיך שאני תופס את מדיום הבלוגים – אנשים לוקחים יותר אחריות על הבלוג שלהם מאשר על טקסט שהם כותבים לאתר של "מישהו אחר" (אפילו אם האתר מיועד לרכז תכנים עבור המגזר שלהם עצמם). כאשר למישהו יש בלוג משלו, עם הכותרת שלו והעיצוב שלו – הוא לוקח יותר אחריות על התוכן. אחריות על קצב העידכון של התוכן, תיקון של שגיאות כתיב, עידכון הכתבה, מענה לתגובות וכו'. מה שאני כותב פה היא השערה אישית שלי, וייתכן שאני טועה, אבל ניראה לי שזה המצב. ואם אני צודק, הרי שמאות בלוגרים העוסקים בחינוך עדיף על פני מאות כותבים בבלוג-מורים אחד.
  4. זהות אינטרנטית כבסיס ליחסי אמון– כאשר תחפשו "טל גלילי" או "בלוג סטטיסטיקה" באינטרנט, תדעו עלי הרבה מאד דברים.  יש אנשים שמפחדים מאובדן הפרטיות שהאינטרנט כופה עליהם. אך המציאות היא שזה כמעט בלתי נמנע – הפרטיות בעידן האינטרנט  כבר לעולם לא תהיה מה שהייתה פעם (ופייסבוק היא רק עוד צעד במשעול הזה): אנחנו מותירים אינספור "טביעות אצבע" של עצמנו ברחבי אינטרנט שאינו שוכח.
    אך הצד השני שאנשים רבים מתעלמים ממנו, הוא הייתרונות של החשיפה: השקיפות כבסיס לאמון. כאשר אדם יוצר לעצמו זהות מושקעת באינטרנט (כמו זו של בלוג), קל יותר לסמוך על אנשים. אם מורה כותב בלוג עם הרבה תוכן, ומדבר עם הגולשים שלו – ואומר לי שהוא הולך לשבות – אני אסמוך על הטענה הזו שלו הרבה יותר מאשר מטוקבקיסט ב-YNET. ההשלכות של כ
    ך הן מרחיקות לכת ובבסיסן נמצאת האמיתה שאמון מאפשר שיתוף פעולה שמאפשר התאגדות אפקטיבית. כך אני "קורא את השטח". אך כמובן ייתכן ואני טועה.

כל שכתבתי לא מעלים את הצורך של בלוג-קבוצתי (כמו בלוג-מורים). כי הרי לא לכל אחד מתאים להקים בלוג , ליצור לו תוכן, לפרסם את הבלוג, להתייחס למבקרים וכן הלאה. יש אנשים שפשוט רוצים לכתוב מאמר אחד או שניים בנושא שקרוב לליבם – ושהוא יופץ במקום שיש בו קוראים שמתעניינים בתחום הזה. באותה מידה, בלוג-קבוצתי גם עוזר לבלוגר שרוצה להפיץ את הידע שלו בעוד מקום. לבלוגים-קבוצתיים בפירוש יש מקום בשנים הקרובות.

 

בעתיד שאני מדמיין יקומו בלוגים רבים, במקביל לבלוגים קבוצתיים. ובעתיד הזה יקומו אגרגטורים-מבוססי-תמה לבלוגים הללו (בדומה לגרייפס, בלוגרים וכן הלאה) אך ורק עבור נושאי חינוך, אשר ירכזו את תכני הבלוגים למקום אחד.
האגרגטורים שיקומו יחסכו מאנשים ללמוד איך להשתמש בסינדיקציית RSS בעצמם. ומאידך, יישמרו על הייתרונות שמניתי עבור רשת בלוגים.
דמיינו את מצבנו אילו תשתית כזו הייתה פרוסה עבורנו במאבק המורים הנוכחי. האפקט יכול היה להיות מרשים למדי, כי המוטיבציה שם – כל שהיה חסר היא המודעות והידע הטכני. וממה שאני מבחין, החסם העיקרי הוא המודעות.

 

הקריאה לפעולה שאיתה אני אסכם את הפוסט הזה היא אותה הקריאה איתה התחלתי את כנס וורדקמפ: תעזרו שכל אדם שיכול לכתוב בלוג בארץ, שיכתוב, ותספרו לכל אדם על בלוג שיכול לעניין אותו. נעשה זאת – ולכולנו יהיה טוב, הרבה יותר טוב.

 

 

אגב, קריאה רלוונטית נוספת: